לדעת קהלים נסתרים / Getting intimate with Invisible Audiences (Hebrew Translation)

The following is a Hebrew translation and presentation documentation for my Sept 2010 paper. I recommend reading the original, hyperlinked and slightly more up-to-date text in English. Both the original article and a video of the accompanying presentation are available in English.

קהלים נסתרים הם הכוח המניע של ההצלחות והכישלונות של חיי חברה מתוּוכים (mediated social life). בטרם נזדרז לרַשֵת עוד ועוד את החללים הפרטיים והציבוריים שלנו, עלינו לשקול את השינוי החברתי הקיצוני הזה. ישנם כמה לקחים שאפשר ללמוד מאתר חדש ומסקרן ומספר ישן ומסקרן.

מערכות יחסים בינאריות

על המחלוקת בדבר הפרטיוּת חלשו מנהיגי התרבות של זמננו – מהנדסי התכנה. לפיכך אין פלא שהנימות המאפיינות את הדיון הזה היו בינאריות בעיקרן. פרטי או ציבורי, 0 או 1, הכול או לא כלום… הדיכוטומיות הבינאריות האלה מתאימות לתשדורות אלקטרוניות ולפרוטוקולי רשת, אבל הן שונות מאוד מהאופן שבו אנחנו מנהלים את חיינו החברתיים.

הפרטיוּת הפכה לדרישה אנוכית, והפומביות – לטובת הציבור. ציבור התובע לעצמו את זכויות האזרח של המידע: “מידע רוצה להיות חופשי”. אבל מידע “חופשי” זה שאנו מדברים בשבחו אינו מייצג בהכרח “חופש”. התפיסה כי מידע חופשי יוליד בהכרח חברות חופשיות היא תפיסה שגויה לא פחות מהתפיסה הדומה בדבר שוק חופשי. כן, מבחינה טכנולוגית קל יותר להקים משהו ציבורי, “להוציא אותו לחופשי”, מאשר לקבוע לו הֶקשר מוגבל יותר. אבל מהי המשמעות של הדרך שבה אנחנו מתקשרים ושבאמצעותה אנחנו ממקמים את היחסים החברתיים בתוך הקשר משחר התרבות? מידע רוצה להיות חופשי ממגבלות הקשר – מהאופן המגביל שבו אנחנו מזקקים משמעות ויחסים. הוא רוצה להיות חופשי מִגְוונים שונים של תקשורת מבוססת-אמון. יש סיבה לכך שהמצאנו מילים שונות לתאר חשאיות, דיסקרטיוּת, סודיות ואינטימיות. כל אחת מהן מייצגת גוון שונה של הֶקשר תקשורתי חברתי. גוונים אלה הם אפורים עד כדי כך שאי אפשר לשייך להם ערך מתמטי. וגם אילו הצליחו המהנדסים להמציא שיטה לייצג אינטימיוּת במספרים, הם היו נאלצים לכייל ללא הרף את הנוסחאות שלהם כדי שיהיו תקֵפות למגוון האינסופי של הקשרים חברתיים ופסיכולוגיים משתנים (חלל, שפה, זמן, ביולוגיה, מצב רוח…)

אני מבקש לטעון שהכשל הטכנולוגי המתמשך הזה הוא דווקא יתרון. המורכבוּת של חיינו החברתיים מגנה עליהם מפני מניפולציות טכנולוגיות נוספות. בה בעת אנחנו עדים לתופעה מעוררת דאגה: כדי לצמצם את הכשלים של מערכות טכנולוגיות אלה החלטנו לפשט את חיי החברה שלנו. איננו מצפים עוד לסודיות, אנחנו יוצרים פיחות בערכה של דיסקרטיוּת, אנחנו מוותרים על אינטימיות. כתוצאה מכך מתחזקת מגמת המעבר לתקשורת פֶּרפוֹרמַטיבית (performative communication). למגמה זו יש יתרונות כמובן, אך יש לה גם מחיר יקר – דיכויה של כל התקשרות ישירה מבוססת-אמון.

ארבע תכונות ייחודיות של קהלים מתוּוכים

לחללים ציבוריים יש מטרות רבות בחיים החברתיים – הם מאפשרים לאנשים להבין את הנורמות המסדירות את החברה, הם נותנים לאנשים הזדמנות ללמוד איך לבטא את עצמם וללמוד מתגובותיו של הזולת, והם מאפשרים לאנשים להפוך מעשים או ביטויים מסוימים ל”אמתיים” דרך ההכרה של העדים להם.

— חנה ארנדט, “המצב האנושי”

דנה בויד היא אקדמאית המערערת בהצלחה על הדיון האלגוריתמי מדי באמצעות כתיבה מאירת עיניים על מדיה חברתית, בני נוער וגזע. ברשומת בלוג שהעלתה במאי 2007 היא מתעמקת בדיון על הפרטי לעומת הציבורי באתרי רשתות חברתיות (Social Networking Sites) שהיא מכנה “ציבורים מתוּוכים” (Mediated Publics). היא מצטטת מכתביה של חנה ארנדט וטוענת כי אף על פי שהקהלים המתוּוכים באתרים הללו ממלאים תפקיד דומה לזה של החללים הציבוריים, יש בין השניים הבדלים מהותיים. בויד מגדירה ארבעה פרמטרים המבחינים בין ציבורים מתוּוכים לבין ציבורים בלתי מתוּוכים:

התמדה – מה שאתם אומרים לא נעלם. זה נפלא בתקשורת אסינכרונית, אבל זה גם אומר שהדברים שאמרתם בגיל 15 זמינים גם כשמלאו לכם שלושים, גם אחרי שזנחתם לכאורה את תקופת הילדות הזו.

חֲפּישׂוּת (Searchability) – אימא שלי הייתה ודאי מתה על האפשרות לצרוח “חפֵּש!” לחלל הפתוח ולברר איפה אני מסתובבת עם החברים שלי. היא לא יכלה, ואני אסירת תודה על כך. כל מה שההורים של בני הנוער כיום צריכים לעשות כדי לדעת איפה ילדיהם מסתובבים הוא להקיש בקצרה על מקלדת.

שַכְפּילוּת (Replicability) – ביטים דיגיטליים אפשר להעתיק. משמעות הדבר היא שאתם יכולים להעתיק שיחה ממקום למקום. משמעות נוספת היא שקשה לקבוע אם התוכן לא “טופל”.

קהלים נסתרים – בחיים הציבוריים אנחנו עומדים לא פעם מול זרים, אך העיניים שלנו מיידעות אותנו באופן מהימן מי מסוגל לצותת לביטויים שלנו. בציבורים מתוּוכים, לא זו בלבד שיש גורמים שאורבים באין רואה, אלא שההישארות, החפישות והשכפילות יוצרות קהלים שכלל לא היו נוכחים בעת שהביטויים נוצרו.

—דנה בויד, “רשתות חברתיות: ציבוריות, פרטיות או מה?”

ארבע תכונות אלה חיוניות להבנת השינויים המהותיים שהנהיגו הציבורים המתווכים החדשים בחברתיוּת האנושית. הם גם עוזרים להבין איך הציבורים המתווכים מאיימים על החברותיות מרובת הדקויות ההכרחית כדי לשמור על דיסקרטיות, חשאיות סודיות ואינטימיות. בהיעדרם של היחסים מרובי הדקויות אנחנו לומדים שאין טעם לצפות למפגשים האקראיים והמבורכים שהם חלק בלתי נפרד מחלל ציבורי בלתי מתווך. יתר על כן, יכולתנו להשתמש בחללים האלה כדי “להבין את הנורמות החברתיות המסדירות את החברה” (בניסוחה של ארנדט) הולכת ומצטמצמת, מפני שהנורמות האלה מוסדרות ברובן באמצעות ממשקים דיגיטליים ופרוטוקולים של תקשורת.

חישבו על Chat Roulette

בנובמבר 2009 אנדרי טרנובסקי (17) השיק באינטרנט ציבור מתוּוך חדש: הכלאה של וידאו צ’אט ורולטה רוסית משדכת באקראי זוגות מבין משתמשיה והללו “נפגשים” זה עם זה, פנים אל פנים, לשיחת וידאו וטקסט בזמן אמתי. המשתמשים אינם יכולים לבחור עם מי הם יצ’וטטו, אך הם יכולים להחליט לסיים את הצ’אט הנוכחי באמצעות לחיצה על הכפתור Next, שיגלגל שוב את הקובייה.

הפופולאריות של האתר הרקיעה שחקים והוא הפך כמעט בן לילה לתופעה בינלאומית. המשתמשים התענגו על המפגשים האקראיים לגמרי עם זרים מכל רחבי העולם. כל משתמש יושב מול מיקרופון ומצלמה, ואלה אינם משאירים מרחב לתמרונים. גבר בוגר אינו יכול להתחזות לנערה מפני שהמצלמה והמיקרופון הפועלים בזמן אמתי משמרים את האמינות של ייצוג המשתמש.

האינטראקציה המוגבלת והמינימליסטית של Chat Roulette (רולטת הצ’אט) יוצרת תנאים שוויוניים לטובת המשתמשים שמאסו במגעים דיגיטליים שֶקל לעשות בהם מניפולציות. שיחת הצ’אט-וידאו בזמן אמת מונעת כל עריכה ועידון. זו שיחה גולמית, זה כל מה שיש, הדבר האמתי, בלתי ערוך.

כדי להבין כמה חדשנית היא חוויית Chat Roulette כחלל ציבורי מתווך אפשר לנסות לבחון אותה דרך ארבע התכונות של בויד:

התמדה – Chat Roulette מאפשרת לקיים צ’אט וידאו בזמן אמת בין אנשים ואינה שומרת ארכיב. משמעות הדבר היא שהווידאו משמש ל”שיחה” בזמן אמת והוא מתאדה ברגע שהוא נוצר. הוא אינו נשאר ברשת כ”תוכן”.

חפישות – כפתור Next מעביר בני שיחה באקראי וגם קשה לסווג תוכן וידאו בזמן אמת, ולכן כל שיחה ב- Chat Rouletteהיא אכן שיחה ייחודית, דיסקרטית ובלתי חפישה.

שכפילות – כדי לשכפל טקסט בכל מקום ברשת צריך רק לעשות “בחר” + “העתק” + הדבק”. אך הדפדפן ו-Chat Roulette אינם מספקים כלים לשכפול תוכן וידאו. וגם אם משכפלים אותו, הרבה יותר קשה לעשות בו שינויים ולזייף את האותנטיוּת של תוכן וידאו לאחר שנוצר.

קהלים נסתרים – הדרך בה נוצר השידוך האקראי בין משתמשים אמנם בלתי ידועה, אך מסך הווידאו חושף בדרך כלל את הקהל ואת הסצנה שהמשתמש נחשף לה. גם אם צד אחד מעדיף להסתיר את פניו או את כל המסך שלו בשלמותו, המניפולציה שלו גלויה לעין והמשתמש השני יכול פשוט ללחוץ על הכפתור Next ולהימנע ממנה כליל.

מבחינה מסוימת קשה לומר שהחוויה שמעניקה Chat Roulette היא חוויה חדשנית, מפני שהיא משתמשת בעיקר בסגנון של תקשורת בלתי מקוונת. כציבור מתוּוך, Chat Roulette איננה מתַווכת רבות. היא פשוט טורפת, כטריפת קלפים אקראית, את המשתמשים אשר משקיפים מבעד לחלונות. Chat Roulette ממזגת מִקריות של רישות אנונימי אקראי ויושרה של ייצוג אור-קולי בזמן אמת. אך המיקום ב-Chat Roulette, בניגוד למיקום בחלל עירוני, מתוּוך באופן דיסקרטי. מותר להסתכל, אבל אי אפשר לגעת.

http://www.youtube.com/watch?v=cWEWCWljaBU

סוטים שמאוננים מאחורי שיחים בפארקים ציבוריים הם תופעה מוכרת. בציבור המתווך של Chat Roulette פשוט אי אפשר להתחמק מהם, והם לא מתחבאים מאחורי שיחים, הם מציגים את מרכולתם מול מצלמה בתקריב. שכבת התיווך הדקה מספיקה בדיוק כדי להפוך את Chat Roulette לגן עדן למאוננים. בחלל הציבורי הזה המאוננים מוגנים מהחברה ומגורמי האכיפה שלה. הטריפה המתמדת לא מעודדת אמפתיה רבה כלפי משתמשים אקראיים שאולי אינם מעוניינים לראות איברי מין (זכריים בעיקר) בזמן אמת. אך כפי ששכבת התיווך הדקה מגוננת על הנחשפים המגונים, היא גם מגינה על קרבנותיהם הפוטנציאליים. מרבית המשתמשים כבר התרגלו לראות מפעם לפעם תקריב של מפשעה, והם יכולים להיפטר ממנו על ידי לחיצת עכבר מהירה על הכפתור Next או על מקש F9. מותר להיראות, אבל אי אפשר לגעת.

אזהרה: שידור תוכן בלתי הולם לקטינים הוא עבירה על חוקי ארה”ב ועל חוקי האו”ם. אנחנו משתפים פעולה באופן פעיל עם רשויות החוק.

—ChatRoulette.com

טרנובסקי בן ה-17 נאלץ לאכוף צניעוּת ולרסן במידה מסוימת את קהילתו חובבת העינוג העצמי. המשתמשים ב-Chat Roulette יכולים לדווח על משתמש פוגעני, ואחרי שלושה דיווחים המשתמש הפוגעני נשלח להירגע ונחסם מהאתר למשך ארבעים דקות. באזהרה שטרנובסקי מציג בפני המשתמשים הוא מדגיש כי Chat Roulette מחויב לאכוף את חוקי ארה”ב ואת חוקי האו”ם. מעניין לציין כי הוא אינו טוען שהחשיפות המגוּנות האלה מפרות את החוקים (הבלתי כתובים) של קהילת Chat Roulette עצמה. בהקשר של Chat Roulette קשה להגדיר את הדומיננטיות של גברים מאוננים כסטייה. כיום החשיפות המיניות האלה כבר נראות כחלק טבעי מתרבותו של האתר, ובמידה מסוימת כחלק מכוח המשיכה שלו.

אך מיניוּת כפויה איננה המניפולציה היחידה שמשתמשי Chat Roulette נתונים לה. ניתן להחיל על משתמשי Chat Roulette את כל אחת ואחת מארבע התכונות שציינה בויד, מפני שהם בכל זאת מתקשרים בחלל דיגיטלי. חלק מהמשתמשים מפרים את האינטימיות של השיחות ומקליטים אותן בחשאי באמצעות תוכנות לצילומי מסך. ברגע ש”שיחה” בזמן אמת הופכת להיות “תוכן”, אנחנו חוזרים בעל כורחנו לַהתמדה של סרטוני הווידאו האלה ברשת; החפישות של המֶטה-דאטה המשויך לסרטון מתגברת בזכות הטכנולוגיות החדשניות לזיהוי פנים וקול; בזכות השכפילות של הקובץ והאפשרות (המורכבת אך הקיימת) לעשות מניפולציות בתוכן; ולסיום, הנ”ל חושפים את התוכן המוקלט לקהל נסתר שאינו כפוף לממשק השוויוני של Chat Roulette. וזוהי כנראה הפגיעה האולטימטיבית.

רגעים אינטימיים או מביכים רבים שהתקיימו ב-Chat Roulette נחטפו אל מחוץ להקשרם המקורי, רבים מהם הועלו ל-YouTube. במקרים רבים הורידה גוגל סרטוני צילומי-מסך של Chat Roulette מאתר YouTube שבבעלותה בטענה שצילומי מסך כאלה מפרים את כללי ההתנהגות של הקהילה שלהם, הדורשת השתתפות מרצון של כל המצולמים בסרטון. בה בעת כללי התנהגות קהילתיים הנאכפים באקראי ב-YouTube הם בבחינת מוסר כפול בהשוואה למדיניות מעקב המידע הגורפת והשנויה במחלוקת של גוגל עצמה.

השיחות הסודיות במסגרת Chat Roulette, הצלחתן וכישלונן – כולן מושרשות ביכולת החברתית האבולוציונית שלנו. זוהי תקשורת בינאישית בזמן אמת, המבוססת על תקשורת אנושית בלתי מתוּוכת המתנהלת פנים אל פנים כפי שהתנהלה במשך מיליוני שנים. כל עוד השיחות בזמן אמת אינן מוּצָאות מהממשק של Chat Roulette, הן מחזקות את אופן התקשורת המוטמע בנו.

ועכשיו חישבו מחדש על הרחוב

ארנדט קבעה כי אחד התפקידים העיקריים של החללים הציבוריים שלנו הוא “[לאפשר] לאנשים להבין את הנורמות המסדירות את החברה … להפוך מעשים או ביטויים מסוימים ל’אמתיים’ דרך ההכרה של העדים להם”.

במסגרת של Chat Roulette נשמרת אותה יושרה שאנחנו רגילים לצפות לה ממפגשים בזמן אמת בחללים ציבוריים. טכנולוגיות ההקלטה והסיווג מכרסמות ביושרה זו, לא רק ב- Chat Roulette אלא גם בחלל הציבורי העירוני.

החדרתן של רשתות דיגיטליות לחלל העירוני היא עניין מלהיב מסיבות רבות. טכנולוגיות מידע מעשירות את חיינו העירוניים בנתונים תלויי- מיקום ותוכן (content aware geolocated data), ועוזרות לנו להבין אותם טוב יותר. הטלפון יכול לבדוק את מיקומנו ולומר לנו לאיזה אוטובוס לעלות ואיפה לרדת. חיישנים יכולים לנתח את הלחות ואת הטמפרטורה של האוויר ולכוונן את ההשקייה של כל עץ. עדכונים תלויי-מקום בשירותים כמו Twitter או FourSquare יכולים לגלות לכם איפה אנשים נמצאים, מה הם עושים ומה הם אומרים. ברגע זה, במקום הזה.

מתכנני ערים נהנים כיום ממידע עשיר יותר מתמיד בבואם לשקול את השאלה: “כיצד משתמשים ברחוב?” העיר היא פלטפורמה, וכך הייתה מאז ומעולם. אך כעת אפשר להרחיב אותה, להעשיר אותה, לעשות בה מניפולציות, לשבש את שימושה המקובל (to hack) … הישארות, חפישות, שכפילות, קהלים נסתרים – התכונות שהבחינו בין ציבורים מתוּוכים לבין הרחוב, משולבות עכשיו ברחוב. הרחוב נעשה בהדרגה לחלל מתוּוך. המפגשים שלנו בזמן-אמת ממשיכים להתקיים כשאנחנו או אחרים מתעדים אותם (גם אם אתם לא “נמצאים בפייסבוק”, התמונות שלכם כשהייתם שיכורים נמצאות שם, ועוד איך). אנחנו, כמו גם אחרים, מסוגלים להתחקות אחר מקום הימצאנו וכאשר יבשילו טכנולוגיות זיהוי הקול וזיהוי הפנים, נהיה חפישים מתמיד. השכפילות של גופנו היא עניין אחר, אך השכפילות של המטה-דטה על גופנו והקלות שבה אפשר “לטפל” בתיעוד הזה כבר הפכו לסוגייה כבדת משקל. לסיכום, חדירתם של קהלים בלתי נראים לחיים הציבוריים שלנו היא שינוי קיצוני. בשלב זה אי אפשר אפילו לדמיין אילו השלכות יהיו לשינויים האלה, אך כדאי להתחיל לחשוב עליהם לפני שהמידע האמור לשחרר אותנו ישעבד אותנו.

קהל נסתר בגן עדן

מהתבוננות בהיסטוריה החברתית והתרבותית של הפרטיוּת… עולה כי “פרטיות” פשוט איננה רלוונטית ברוב החברות הטרום-טכניות והלא- דמוקרטיות…

אלה הם פני הדברים מפני שתפיסת “הפרטיוּת” המודרנית תלויה בהפרדה מובחנת בין העולם הציבורי לפרטי. בחברות שהן בבסיסן קהילתיות ונטולות מבנה לא קיימת הבחנה שכזו… כולם מכירים את כולם וכל דבר הוא עסק של כולם. כתוצאה מכך אין גבול חברתי ברור בין “פרטי” ל”ציבורי”.

— איאן גרהאם, “הכנסת פרטיות להקשר” (יוני 1999)

טיעוניו של גרהאם חזקים ותקפים. “פרטיוּת”, במיוחד כַּניגוד הבינארי ל”פומביות”, היא תפיסה חדשה למדי ששורשיה נעוצים בלידתם של מעמד הסוחרים, החלל העירוני והייצור המכני. אבל מה בנוגע לקהל הנסתר? כדי להתחקות אחר שורשיו עלינו לשוב להיסטוריה קדומה עוד יותר.

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל ה’ אֱלוֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלוֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן. וַיִּקְרָא ה’ אֱלוֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה.

 — בראשית, פרק ג’, פסוקים 8–9

 אלוהים העמיד פנים שהוא אינו יודע היכן נמצאים אדם וחוה ומה עוללו. אך אחרי שהשניים אכלו מפרי עץ הדעת הדבר הראשון שהם הבינו הוא שהם חשופים כל הזמן לקהל נסתר, והדבר הראשון שהם רצו להגן עליו היה זכותם לפרטיות. זה היה המימוש הראשון של האנושיוּת, שמשמעותו הייתה שנגמרו הזמנים הטובים בחצר האחורית הנוחה, אך המטרידה מעט, של אלוהים.

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל-קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ; וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי.

– בראשית, פרק ד’, פסוק 9

במקרה זה עינו הכול-רואה של אלוהים משמשת לאכיפת הצדק בתיק הרצח הראשון. בתור קהל נסתר הוא כבר יודע מה קרה ואיפה הבל, בזכות יכולתו להיות כול-נוכח (Omnipresent). בכל זאת הוא נותן לקין הזדמנות להודות, אך קין נתלה באנושיותו המוגבלת ובאי-היותו ישות יודעת-כול. קין יודע שאלוהים תפס אותו על חם, ותגובתו היא התקוממות כנגד “החשיפה הלא הוגנת” של הפשע הבלתי מושלם שביצע.

קהלים נסתרים ממוסדים – מאלוהים ועד המדינה – נוצרו כדי לסכל את מעשיהם של בני דמותו של קין בעולם הזה. יש לעצור ולהעמיד לדין כל מי שרוקח בחשאי מזימות נגד טובת החברה. ביטחון היה הרקע לדיון על פרטיוּת לפני אסון התאומים ואחריו, אך התקפות הטרוריסטים השתלטו על הנושא כליל. אפילו הביקורת על המעקב התאגידי אחר נתונים מתנהל כעת על רקע ההקשר הזה: “מה יקרה אם גוגל תמכור את הנתונים שלה לסי-איי-אי?” “מה באשר לפרטיות של פעילים פוליטיים בסין?” אלה אמנם שאלות מוצדקות, אך הן דוחקות את הדיון לשוליים הקיצוניים ולמתחים העזים השוררים בין קבוצות פוליטיות קיצוניות לבין ממשלות מגוננות מדי. על רקע זה רבים יחשבו כי הזכות לפרטיוּת היא חתרנית ויטענו כי “אין מה להסתיר”. זה הזמן לשאול, האם הפרטיות נועדה רק לטרוריסטים?

אין מה להסתיר?

כדי להבהיר סוגייה זו הבה נשוב לקרוא עוד בספר בראשית:

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ.
— בראשית, פרק ט’, פסוקים 21–22

נוח דפק את הראש והתעלף בתוך האוהל שלו, עירום. אפשר להבין אותו – הוא הרוויח ביושר את הזכות לחגוג אחרי שבצר את פירות הכרם הראשון שנטע אחרי המבול. בנו חם התנהג בצורה די גועלית כשראה שאבא שלו מעולף ומחוסר צניעות באוהל וחלק את המידע עם שני אחיו כדי ללעוג לחוסר האונים המביך של נוח. חם בן ימינו בוודאי היה שולף את הטלפון הנייד שלו ומעלה תצלום לפייסבוק, וכך חושף את נוח לקהל בלתי נראה רחב הרבה יותר, שממנו לא היה מסוגל להתפכח לעולם. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שפרסומן של תמונות מביכות שכאלה היה מחסל את סיכוייו של נוח לקבל עבודה בעתיד, ולא משנה כמה מינים הוא הציל מהמבול.

כשנוח התפכח הוא כעס מאוד וביקש מאלוהים שיעניש את חם. אלוהים נענה לבקשתו ובכך נעמד לימין נוח בציפייתו שלא יחשפו אותו לקהל בלתי נראה, גם אם הקהל הזה הוא ילדיו שלו וגם אם הם בלתי נראים בגלל הרגלי השתייה שלו. נוח היה רחוק מלהיות טרוריסט, ובכל זאת הוא ציפה לתחושת פרטיות בסיסית. הוא ציפה לאמון בסיסי שיאפשר לו ליהנות ממשקה עם משפחתו באוהלו בלי שינצלו אותו מאחורי גבו. אם אדם לא יכול לצפות לאמון מינימלי כזה, למה לו לטרוח לטעת כרם? למה לו לטרוח לבנות תיבה?

בספרו רב ההשפעה “לפקח ולהעניש” דן מישל פוקו בכוח המְמַשמֵעַ של קהלים בלתי נראים בחברה. הוא מדגים את טענתו בעזרת המבנה האדריכלי פַּנְאוֹפְּטיקוֹן שתכנן ג’רמי בנתאם. זהו בית סוהר האמור לכפות על האסירים משמעת באמצעות חשיפה מתמדת. בתוך המגדל האטום למחצה המתנשא במרכזו של כלא מעגלי יושב סוהר שאולי צופה בכם עכשיו, ואולי לא. אולי בכלל אין שומר במגדל, אבל האם אתם מוכנים להסתכן?

מכך השפעתו העיקרית של הפאנאופטיקון: לכפות על האסיר מצב של נִראוּת תמידית ומודעת אשר מבטיחה את פעולתו האוטומטית של כוח. ליצור מצב שבו למעקב יש השפעות תמידיות, גם אם הוא עצמו אינו תמידי; כך ששכלול הכוח עד כדי שלמוּת מייתרת את הצורך להשתמש בו בפועל.

—מישל פוקו, “לפקח ולהעניש”

הכוח הממשמע הכופה של קהלים בלתי נראים ברשת הולך ונעשה מבהיל יותר ויותר, ואנחנו מתרפקים אפילו על הפוגה קצרה ממנו, כמו זו שמציעה לנו Chat Roulette. ובכל זאת אנחנו בוחרים בדרך כלל להתחבר לרשת, ויכולים לבחור להתנתק. בנוֹחוּת שמקנים לנו החללים הפרטיים שלנו אנחנו מרגישים שיש לנו שליטה יחסית. אנחנו יכולים לקטוע את החשיפה שלנו, לכבות את המחשב ולהישאר בחשאיות שמעניק לנו החלל המוגן שלנו.

רישותו של החלל העירוני מגבילה את יכולתנו לקטוע את החשיפה שלנו. כשהליכה ברחוב הופכת לפרסום (publishing), כשאולי צופים בכם ואולי לא, כשאתם משאירים אחריכם משקעי נתונים, הרחוב כפלטפורמה משתנה. תכונות חדשות נולדות ואילו תכונות ישנות מוחלשות.

זהו אחד האתגרים המשמעותיים ביותר העומדים לפני מתכנני ערים, קובעי מדיניות, מעצבים, סוציולוגים ואנשי טכנולוגיה. יש לרַשֵת את החלל הציבורי באופן שירחיב את זכויות האזרח ולא יגביל אותן; יעשיר את הידע הקולקטיבי ולא ידכא את החיים החברתיים; שיפַתֵח וישמר את “כללי ההתנהגות הקהילתיים” השורשיים; שיבטיח שאחרי מבול מידע זה נוכל עדיין ליהנות מכוס יין.